הגר"א - הגאון מווילנה - הרב אליהו בן שלמה זלמן

אליהו בן שלמה זלמן - הגאון מוילנא - הגר"א - נולד בעיר סעלץ אשר קרובה לבריסק בליטא ביום ט"ו ניסן ת"פ (23 אפריל 1720), ונפטר בווילנה י"ט תשרי תקנ"ח (9 באוקטובר 1797).  הוא ידוע גם  בכינויים הבאים: הגאון מווילנה (ביידיש: דער וילנער גאון), הגאון החסיד ואף בפשטות - הגאון, או  הַגְּרָ"א - הגאון רבנו אליהו. היה פוסק ,תלמודי, מבקר ומדקדק מקובל ואיש אשכולות, שבולט ברמה החריגה בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. הגאון מווילנה היה גדול במקרא, בגמרא ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא במדעים.  הוא היה ידוע בהתמדתו הבלתי רגילה. הגר"א נמנע לעלות לתפריד כמשרת רבנות בווילנה ובמקום כלשהו אחר, מבחינה הרצונו להימנע מכבוד, פרסום ושררה על הציבור. הוא היה מהמנהיגים האידאולוגיים של ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה.

 שלמה זלמן אב של הגר"א הוא בנו של ר' יששכר בער בן ר' אליה חסיד, בן ר' משה קרמר שהיה אַב בֵּית דִּין  בווילנה ומת בשנת 1688. בעודו נער באו עמו אבותיו לווילנה, בהיותו כבן שבע דרש בביהכ"נ הגדול דרוש ופלפול עמוק אשר לימדו אביו ויהי לפלא. גם למד אצל ר' משה מרגלית, מחבר פירוש "פני משה" על הירושלמי. בהגיעו לגיל עשר קנה לו חבר, ושוב לא למד אצל רב ולא למד בישיבה. בהיותו בן 12, כדברי בעל "עליות אליהו", כבר באו בקרבו "כל שבע החכמות בתכלית הדקות והאמת", "וכל רז לא אנס ליה". כבר צעיר לימים התחתן עם חנה בת יהודה לייב מקיידאן (1724–1782). אשתו דאגה לפטור את בעלה מן הטיפול במשפחה, כדי שיוכל להקדיש את זמנו ללימוד. אחרי מותה, ביקש לחרוט על מצבה: "לא הניחה תמורה וערך. לספר שבחה אין נתיב ודרך". בהמשך נשא לאישה את גיטל בת מאיר לונץ מחלם שבפולין, שהייתה אלמנה.

בגיל 20 יצא לנדידות דרך פולין וגרמניה, עבר בליסא ובברלין ובאמסטרדם. הוא שב לווילנה בשנת 1745. במשך השנים התגורר  בווילנה, אך סירב בעקביות לכהן במשרה רבנית רשמית שתפריע לו בלימודיו. למרות זאת, קהילת וילנה, שראתה כבוד לעצמה במגוריו בעיר, נתנה לו הקצבה חודשית קטנה לפרנסתו. הגר"א היה כאחד מאנשי המופת בדורות הראשונים, ואחרי האלפסי והרמב"ם אפשר להגיד לא היה חכם גדול כמוהו, ולכן הוא מכונה בשם גאון, כינויים של הגאונים הקדמונים לפני האלפסי.

לפי שיטתו בלימוד התורה הזהיר הגאון את תלמידיו שלא ירבו בפלפול שאינו הלימוד האמיתי, ולפעמים הוא קנטור ונגד האמת. הגאון הראה גדלותו בתורה בדרך הביקורת בהשגותיו ובקביעת הגרסא הנכונה. בזה היה שונה מהלומדים לפניו, והיה מופת לבאים אחריו. גישתו זו הייתה בניגוד לאיסור שאסר רבנו תם להגיה הספרים ולשנות הנוסחאות.

בגיל בן ארבעים שנה החל ללמוד ספרי האר"י. בקיאתו בזוהר תיקונים וספר יצירה וספרא דצניעותא נראית מפירושיו והערותיו עליהם. סיפרו עליו כי הוא כיון לדברי האר"י אפילו יותר מתלמידו ר' חיים ויטאל. מאז שהחל להתעסק בנסתר, לא כתב בנגלה רק מה שכתבו תלמידיו ששמעו מפיו. דרכו בלימוד כללי היתה לו: תנ"ך על פי הדקדוק עם טעמי המקרא, שישה סדרי משנה עפ"י גרסאות נכונות, גמרא עם רש"י ותוספות, ארבעה טורים הירושלמי והתוספתא. רבה מאוד הייתה בקיאותו בעל פה, ואמר כי חובה על כל תלמיד ללמוד לפחות מסכת אחת על פה, למען לא יבטל "והגית" בלכתו בדרך. המגיד מדובנא נקרא אליו כפעם בפעם ובפרט לעת זקנתו והשתעשע עמו במשליו הנודעים.

הגאון חפץ לעלות לארץ ישראל בסוף ימיו, ונסע עד העיר קעניגסברג, משם שלח מכתב לביתו "עלים לתרופה" מלא מוסר ויראת ה'. פתאום שינה דעתו וחזר לביתו, באמרו כי אין לו רשות מן השמים לילך לא"י. הסיבות לביטול נסיעתו עלומות. השפעתו של האירוע זו היתה עליה לארץ דור חדש תומכי התפיסתו בתחילת המאה ה-19. עליה הזאת ידועה במושג כעליית תלמידי הגר"א או עליית הפרושים.

הגר"א מחבר 54 ספרים ברחב הענק של נושים. ואלו הם:
א. פירושיו על התנ"ך
"אדרת אליהו" פירוש על התורה, להעמיד הכתובים על פשוטן לבלתי היות אות יתירה, ויבאר המילות הכפולות ובפרט בספר תורת כוהנים, וגם ברמזי וסתרי תורה. "ביאור לספר משלי" על פי נגלה ונסתר. "תנא דבי אליהו", "פירוש על יונה", "ביאור על חבקוק ועל דברי הימים", "ביאורים לישעיה עד פרק י"ג", "דבר אליהו לאיוב עד פרק ז'", "פירוש על שיה"ש ומגילת אסתר". "צורת הארץ" כולל פרשיות הגבולין ליהושע ובנין הבית במלכים ויחזקאל.
ב. על המשנה ותוספתא
"שנות אליהו", ביאורים וחידושים על משניות זרעים, "אליהו רבא" פירוש על משניות טהרות, "פירוש על משניות מרמזי המקראות", "פירוש משנת ערוגת והגהות ל"ב מדות של ר' יוסי הגלילי", "הגהות על תוספתא" סדר זרעים מועד ועל סדר נשים, "טהרת הקודש" פירוש ערוך על סדר טהרות עם הגהות בשם זר זהב, "מסכת אבות ומסכת קטנות ופירוש אנדרוגינוס" מהתוספתא זרעים עם הגהותיו.
ג. מכילתא ספרא וספרי וסדר עולם
"איפת צדק" הגהות וביאורים על המכילתא , "הגהות על ספרי", "ביאור על ספרא והגהות", "ביאור והגהות לסדר עולם רבא וזוטא".
ד. ש"ס בבלי וירושלמי
הגהות שרשם הגאון סביב הירושלמי לסדר זרעים, הגהות לש"ס וקצת חידושים מועתקים מגליון התלמוד שלו, "פירוש על הגדות" ובכללן מעשיות דרבב"ח וסבי דבי אתונא עם הקדמת תלמידו ר' חיים.
ה. פירושים הגהות וחידושים
"הגהות על פרקי דר"א", "חידושי הרא"ש", "ליקוטים על הרמב"ם", "פירוש על הגדה של פסח" מפי תלמידו ר' מנדיל ששמע מפיו בליל פסח.
ו. שולחן ערוך
"ספר מגיני ארץ" ש"ע א"ח עם ביאורי הגר"א, "אפי רברבי" ש"ע אה"ע עם ביאור הגר"א, "אשל רברבי" ש"ע יו"ד עם ביאור הגר"א, "ח"מ עם ביאוריו".
ז. מנהגים
"מעשה רב" הנהגות הגאון בבית מדרשו. הגאון ציווה לכתוב את עשרת בני המן במגילת אסתר באותיות לא גדולות מאותיות המגילה, אריח על גבי אריח כשירת האזינו ויתחילו מאמצע העמוד "איש" בריש שיטה ו"את" בסוף שיטה ו"עשרת" בסוף השיטה ובסוף העמוד, ולא כמו שנוהגים הסופרים לכתוב באותיות גדולות על פני כל העמוד.
ח. בדקדוק וחכמות
"דקדוק אליהו" על כל כללי הדקדוק, "איל משולש" על חכמת המשולשים והנדסה וכמה כללי תכוונה ואלגברה ס"ה ת' כללים, "חיבור ארוך על התכונה" ו"ספר תקופות ומולדות".
ט. קבלה
"פירוש על ספר היצירה" "ביאור לספרא דצניעותא" עם הקדמת ר' חיים, "ביאור על הזוהר" "ביאור על תיקוני הזוהר" והרבה ליקוטים על קבלה.